תקדים בביהמ"ש המחוזי: פסק דין שניתן בסין ייאכף בישראל

חברה בבעלות של ממשלת סין (להלן: "התובעת") עתרה לאכיפת פסק דין כספי נגד אזרח ישראלי (להלן: "הנתבע") בגין הפרת הסכם עמה לגיוס ומשלוח פועלי בניין סינים לפרויקטים של בנייה באוקראינה.
ביהמ"ש המחוזי הסיק כי על פי המצב המשפטי הנוכחי בסין, קיים פוטנציאל סביר לאכיפת פסקי דין ישראלים בסין, ולפיכך מתקיימת דרישת ההדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ.

בתחילת 2008 נחתם הסכם בין התובעת לחברה שבבעלותו של הנתבע, לעניין גיוס ומשלוח פועלי בניין סינים לפרויקטים של בנייה באוקראינה. ההתקשרות האמורה עלתה על שרטון והפועלים הוחזרו לסין. בעקבות כך, הוגשה נגד הנתבע תביעה לבית המשפט בעיר נאנטונג במחוז ג'יאנגסו בסין, וניתן פסק דין בו חויב הנתבע לשלם סכום של כ-1.8 מיליון דולר לתובעת.

התובעת עתרה לבית המשפט המחוזי בת"א בבקשה לאכוף את פסק הדין הסיני לפי חוק אכיפת פסקי חוץ. הטענה העיקרית של הנתבע הייתה שלא מתקיימת "דרישת ההדדיות" בין ישראל לסין הגלומה בסעיף 4(א) לחוק, לפיכך אין מקום לאכיפת פסק הדין בישראל. סעיף 4(א) קובע כי: "פסק-חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפים פסקים של בתי המשפט בישראל."
לא אותר על ידי מי מהצדדים מקרה כלשהו שבו בית משפט בסין אכף או סירב לאכוף פסק דין ישראלי. כמו כן, לא אותר מקרה בו בית משפט ישראלי אכף או סירב לאכוף פסק דין סיני. בנוסף, לא קיימת אמנה בינלאומית רלוונטית לעניין הכרה ואכיפה של פסקי חוץ כספיים אשר הן ישראל והן סין הינן צד לה.

החלטת בית המשפט

שופטת ביהמ"ש המחוזי תמר אברהמי קיבלה את הבקשה לאכיפת פסק הדין בישראל, וביססה את החלטתה על פס"ד בעניין דאבל קיי (ע"א 3081/12), שם בית המשפט העליון דן באופן נרחב בסוגיית ההדדיות והתייחס לרקע העיוני לדרישה זו, למשפט משווה וליישום בדין הישראלי. גישת בית המשפט העליון ביחס לדרישת ההדדיות בדין הישראלי התאפיינה כגישה מקלה, תוך מתן ביטוי לתפיסה של עידוד לשיתוף פעולה עם שיטות משפט אחרות. לפיכך, השופטת קבעה כי לצורך עמידה בדרישת ההדדיות לפי סעיף 4 לחוק אכיפת פסקי חוץ, די בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה של פס"ד ישראלי במדינה הזרה ואין צורך להוכיח אכיפה דה פקטו. בנוסף, ציינה כי הנטל להוכחת העדר הדדיות מוטל על הנתבע.

הדין הסיני כולל הוראה הקובעת כי פסק חוץ ייאכף במקרה של קיום אמנה או במקרה של קיום הדדיות, וקיומה של אמנה אינו תנאי הכרחי. שופטת המחוזי הכירה בכך ואף התייחסה להתפתחות הגוברת של יחסי מסחר וגומלין בין המדינות. התפתחות זו משליכה על האינטרס הציבורי לאפשר בסיס משפטי שיקל על צדדים מסחריים משתי המדינות ולסייע להגברת ודאות.

עוד צוין בפסה"ד, כי כאשר מתווה של הכרה ואכיפה על יסוד עיקרון ההדדיות הוא אפשרי לפי הדין הסיני, וכאשר הנחת המוצא, שהתקבלה למעשה גם על המומחית מטעם הנתבע, היא כי המציאות תוביל למגמת אכיפה מוגברת, יש טעם בטיעון כי המציאות תעודד גם את מגמת האכיפה בערוץ ההדדיות, עיקרון שקיים בדין הסיני ואף נזכר במגוון סעיפים.

מסקנת בית המשפט היא כי המצב המשפטי הנוכחי בסין מעלה קיומו של פוטנציאל סביר כי פסק דין ישראלי ייאכף בסין ומספק את דרישת ההדדיות. אולם בדומה לפסיקה בעניין דאבל קיי, אין באמור כדי לקבוע סופית את ההתייחסות לאכיפת פסקי דין מסין בישראל. אם ישתנה המצב המשפטי בסין או שיתברר בהמשך כי פסקי דין ישראליים אינם נאכפים בסין על דרך עיקרון, יכול לחול שינוי גם בהתייחסות לאכיפתם של פסקי דין מסין בישראל.

לסיכום

החלטת בית המשפט המחוזי מתבססת על המסקנה כי על פי המצב המשפטי הנוכחי בסין, קיים פוטנציאל סביר לאכיפת פסקי דין ישראלים בסין, ולפיכך מתקיימת דרישת ההדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ. לכאורה, החלטת השופטת מהווה צעד מתבקש בכיוון הנכון, וההחלטה צפויה לעודד חברות סיניות לבצע עסקים עם ישראל ולפתוח פוטנציאל מסוים שבית משפט בסין יכיר בפסיקה שהתקבלה בישראל. אולם בפועל, בהיעדר אמנה בינלאומית או הסכמים בילטרלים בין ישראל לסין בנושאים אזרחיים ומסחריים, נראה כי יהיה קשה לראות צעד דומה מצד שופטים בבתי המשפט בסין.

בהקשר של אכיפת פסקי חוץ הנוגעים לסימני מסחר, יש לשים לב כי ליטיגציה בסין לא יכולה להתבסס על זכות הקיימת על סימן מסחרי בארה"ב או בישראל. תביעה בגין הפרת סימן מסחרי בסין יכולה להתבסס אך ורק על זכות שקיימת מכוח חוק סימני מסחר בסין.

לאור העובדה שסין הצטרפה לאמנת ניו-יורק בדבר הכרה ואכיפה של פסקי בוררות חוץ, רוב הסכסוכים בין חברות זרות לסיניות נידונים בבוררות. מכאן, בעת עסקים עם סין מומלץ תמיד להוסיף תניית בוררות להסכם בין הצדדים. החלטה המתקבלת בבוררות בינלאומית יכולה להיות מוכרת בסין ולהיאכף בהליך פשוט ויעיל יותר מאשר ליטיגציה בבתי המשפט בסין.